<h1>האשכול — רצב"א, פרק גיד הנשה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ודאמר רבא [ביצה ל"ח ע"ב] תבלין לטעמי' עבידי ולא בטלי, וה"נ בש"ח [חולין ו' ע"א] הנח לשאור ותבלין לטעמי' עבידי ולא בטלי, כלומר כשנותנין בקדרה נותני' למתק וליתן טעם בכל הקדרה, ולא בטיל בס' אבל ודאי אפשר דהטעם נתבטל שאם נפל מעט תבלין ביורה גדולה ברירא לן דלא יהיב טעמא ובטיל והכי מוכח מדתנן [ערלה פ"ב] תבלין ב' וג' שמות מצטרפין מכלל דבעי צרוף ליתן טעם. תנן [חולין קט"ז ע"א] המעמיד בעור קבת כשרה אם יש בנ"ט אסור, וקשי' מ"ט אמרו [ע"ז ל"ה ע"א] גבינות גוים אסורו' שמעמידין בעור קבת נבלה בכשרה נמי אסורה ומשני רבותא בכשרה בעינן בנ"ט וכל שלא נתן טעם אין כאן אסור אבל אי עור הקבה או הקיבה אסורה מ' עצמה ומעמיד בה החלב, האסור אקומי אוקם ולא בטל, דהוי כמאן דאיתי' לאסורא בעיני' כדאי' בא"מ [ע"ז ל"ה ע"א] המעמיד בקיבת עגלי ע"ז אסור בהנאה, ומורייס לא אסרי רבנן בהנאה משום דליתי' לאסורא בעיני' אבל הכא כיון דאוקמי מוקים כמאן דאיתי' בעיני', ותנן נמי [ערלה פ"א] המעמיד בשרף העלין והעיקרין מותר בשרף פגין אסור מפני שהוא פרי אלמא מעמיד אסור אפי' ליכא נ"ט והיינו מדרבנן דמדאו' ודאי טעמא בעינן. והא דמעמיד אסור אף אי לא יהיב ט', ה"מ אי כח האסור לחוד מעמיד אבל אי מסיע לי' היתר זוז"ג ומותר, דמעמיד לא עדיף ממחמץ ותנן [ערלה פ"ב] שאור של חולין ושל תרומה נפלו לתוך עסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי להחמיץ ונצטרפו וחמצו רא"א אחר אחרון אני בא וחכ"א לעולם אינו אוסר עד שיהי' בו כדי לחמץ, וטעמיהו דזוזג"מ [ע"ז מ"ט ע"א], ואי באסור לבד כדי לחמץ אע"ג שיש גם היתר כדי להחמיץ אוסר כאלו הוא לבדו דתנן [ערלה פ"ב] שאור חולין שנפל לעסה והחמיצה ואח"כ נפל שאור תרומה ויש בו כדי להחמיץ אסור אע"ג דהתם נ' כפוגם מעיקרא... (חסר).
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בכל מקום בבהמה ובחיה בירך ימין ושמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגול דבעינן שיהא הבשר על העצם עגול כי היכי דליקרי כף. בעי ר"י אי' לי' לעוף ועגול ואי' לבהמה ולא עגול מהו תיקו, ואזלינן בתרוייהו לחומרא. ונוהג בשליל ר' יהוד' א' אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ומחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשטתו ור"י לשטתי'. וכ' הגרי"צ וב' הלכות הלכה כר"י בגיד וחלב, דסתם משנה דנוהג בשליל ר"מ הוא כדתני' [צ"ב ע"א]. מיהו א"ל מדסתם רבי במתני' בשטת ר"מ דס"ל הלכתא כותי' וכ"כ הגאון גיד הנשה נוהג בעובר שנמצא במעי אמו הנקרא שליל וצריך לנקרו עם שומנו דכף הירך סתמא כ', אבל חלב שבו מותר דכל חלב שור וכשב ועז כ' ואין קרוי שור עד שיולד שכ' שור וכ"וע כי יולד, ותו מאשם...
<h2>דף צא.</h2>
ושמנו של גיד מצד הדין מותר וישראל קדושי' ונהגו בו אסור. ושני גידים הם הפנימי סמוך לעצם חייבין עליו, חיצון סמוך לבשר אסור מדרבנן וצריך לחטט אחריהם בכ"מ שהם ולא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וחייב עליו אעפ"י שאין בו כזית דברי' הוא מיהו אי איכא ביה הרבה זיתים חייב עכאו"א, דלהכי כ' ביה אכילה.
<h2>דף צה.</h2>
ודאמרינן ט' חניות מוכרות שחוטה וא' נבלה ולקח מא' מהם ואינו יודע מאיזה לקח ספקו אסור דקבוע כמחצה על מחצה ובנמצא הולכין [אחר] הרוב אף כשנמצא קרוב למקולין של נבלה דאר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב אפי' קרוב יותר מדי כדמוכח מהא דקאמר [ביצה י' ע"ב] זמן שחורי' ומצא לבנים אסורי' פשיטא הב"ע שזימן לבנים ושחורים והשכים ומצא שחורי' במקום לבנים, ולבנים במקום שחורים, מהו דתימא אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפך קמ"ל הנך אזדו והנך אחרינא לימא מסייע לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, דה"נ הי' לנו לתלות שנתהפכו הסמוכים זו לזו, ואמרינן מעלמא ומרובא אתו וכן הזמין תוך הקן ומצא לפני הקן דסמוך ביותר אמרינן מעלמא אתו כר"ח, ש"מ דר"ח אף בקרוב יותר מדי לא אזלינן בתר קורבא אי איכא רובא, אע"ג דבגמ' דחי לה אביי ורבא דחי' בעלמא הוא דאינהו גופיהו ס"ל כר"ח [ב"ב כ"ד ע"א] ואף הגרי"צ מביא מתני' ולא אשגח בהני אוקימתי דאביי ורבא. איכא מרבותא דאמרי דלא נאמר ואינו יודע מאיזה לקח ספקו אסור, אלא היכא דידעינן קודם שלקח שיש כאן מקולין נבלה, אבל אם לא נודע עד אחר שלקח אזלינן בתר רוב דבשעת לקיחה לא הי' קביעות אסור. ולי הכותב לא נראה להקל כ"כ, דלא מצינו שאסור והיתר יהא תלוי בדעתו אם ידע או לא ידע ס"ס אגלאי למפרע שמקביעות לקח. מיהו בתערובת בקבוע דרבנן שנתערבו חתיכות כשרות בחתיכה ראויה להתכבד נבלה ואמרו שאינם בטלים בקביעות, אם לקח מהם קודם שנודע שיש טרפות ביניהן מותרות אם רוב חתיכו' היתר נגד האסור, שתקנתם לאסור כולם לא חלה אלא אחר שנודע התערובת. תדע שאמרו טעם דכל הזבחים שנתערבו בשור הנסקל ובחטאות המתות ימותו ולא התירו למיכבשינהו דניידי מ' גזרה שמא יקח מקבוע, ובלא"ה היו מתירין דכל דפריש מרובא פריש, וגזרה זו שמא יקח מקבוע לא שייך אלא בדברי' מוחזקין באסור ואנן שרינן לי' מה דפרש ממילא, אתו ליטל מקבוע, אבל כשהדברי' בחזקת היתר ומתירין מה שפרש, ליכא למגזר שיקח גם אחר שנודע שאסור ביניהן, ואף לאחר שנודע התערובת מותר ליקח חתיכה שאין ראויה להתכבד או נתרסקה אפי' לאחר שנודע תערובת כמ"ש דכך אמרו מה שראוי להתכבד לא יבטל ומה שאינו ראוי להתכבד בטל ברוב אפי' אם נתח חתיכה א' לנתחים קטנים ונשארה ממנו חתיכה גדולה הקטנים בטלים ברוב והגדולה אסורה, ואל תאמר כיון שאני אוכל הקטנים ע"כ גם הגדולה שנחתכו ממנה כשרה, שגזרת חכמים שלא לאכול דברי' שנתערבו בהן דבר חשוב כמותן דמחמת חשיבותו זוכרו, אבל הנתרסק ונחתך יצא מקביעות דבר חשוב. מיהו אף בתערובת דברים חשובי' וכן... [אולי צ"ל דשיל"מ] אם נאכל א' מהם או נפל לים אמרינן הך דאסורא נפל דאר"נ [זבחים ע"ד ע"א] טבעת ע"ז נתערב' בק' ונפלה א' לים הגדול הותרו כולם דאמרי' דאסורא נפל וכן בחבית תרומה שנתערב'. ודוקא אם אותה שפרשה אבודה מן העולם, אבל אי איתי' היא מותרת דמרוב היתר פריש ואסור בגו רובא אשתאר. ואיכא מרבותא דאמרי הא דהותרו כולם אי נפל א' לים דוקא נפלה ממילא אבל הפילה אפי' בשוגג הכל אסור אטו מזיד. וטעמא לא חזינא כיון דבכל אסורין ריבה עליהן שוגג מותר כדאי' בירוש' [תרומות פ"ה] וקייל"ן כר' יהודה... [גיטין נ"ג ע"א] ותו דפריך התם [זבחים ע"ג ע"ב] אהא דאמר רב טבעת ע"ז שנתערב בק' ונפלה א' לים הותרו כולן ממתני' דקתני אפי' אחת בריבוא כולן ימותו אמאי נימא דמית אסורא מית ומשני רב כר"א דאמר אם קירב ראש של א' יקרבו כל הראשים. ואי איתי' [צ"ל אפילו הפיל בשוגג לא מהני היאך מתיר ר"א יקרבו כל הראשים, דאפילו קרב הראשון בשוגג לא קשרינן אלא דווקא נפלה ממילא] ופשיטא לן [צ"ל אפילו מאן דאוסר אם הפיל אדם בשוגג אחד לים] דלא אסר אלא אם עשה כן אחר שנודע התערובת, אבל עשה כן קודם שנודע לא דינא ולא דיינא דשרי התערובת דלא שייך למקנס קודם שנודע שיש אסור דשמא יעשה כן לאחר שנודע האסור, כיון דמה שעשה בהיתר גמור עשה דלא אתחזק אסורא עדיין. ואי' התם אע"ג שהקילו שאם נפל א' לים הותר התערובת לא התירו לאכול אלא שנים שנים, דממ"נ חד דהתירא, אבל לאכול חתיכה א' לבדה אסור. וי"א מה שהתירו לאכול שנים שנים מ"מ אדם אחר לא יאכל כולם ב' ב' דמחזי כאכל אסורא, ומגמ' לא משמע הכין דמדמי טבעת ע"ז לאכילת מזבח וכמו דמתיר ר"א אם קרב ראש של א' מהם יקרבו כל הראשים כולם ב' ב', וכיון דעל מזבח עולים כולם ה"נ שרי לאחד למכור כולם ב' ב', ובתערובת חתיכות כה"ג שרי לאחד לאכלם כולם ב' ב', דבכל חד וחד איכא ס"ס, ספק שמא האסור נפל לים ואת"ל איתי' בהאי תערובת דלמא כבר אכל לי' בראשונים, וכיון דעיקרא מלתי' דרבנן דמה"ת הכל נתבטל ברוב אפי' לא נפל א' לים, על המחמיר להביא ראי'.
<h2>דף צז.</h2>
כבר אמרנו דמין במינו נמי בטל בס' כד' רבא מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' ור' אשי נמי אית לי' דזיתא דתרבא דנפל לדקולא דבשרא [צ"ח ע"א] סבר ר"א לשעורי' במאי דבלע דקולא א"ל רבנן דהתירא בלע דאסורא לא בלע, והאי פלגא דזיתא דתרבא נפל בדקולא דבשרא סבר מר בר"א לשער בל' פלגי דזיתא, א"ר אשי אל תזלזל בשעורא דרבנן ועוד חצי שיעור אסור מה"ת, וכיון דבשר וחלב חד טעמא ומב"מ הוא וקאמר בס'. ומנא אמינא דבסוף פרקן [ק"ג ע"א] ארי"ו אכל חלב מן החי מן הטרפה לוקה משום חלב ומשום בשר בשדה טרפה ומשום אבר מן החי דכ' לא תאכל הנפש עם הבשר אלמא בשר איקרי. ואי' נמי [קי"ג ע"א] המבשל חלב בחלב אע"ג דלא לקי אאכילה דאין איסור חל על איסור, על בשולו לוקה שהוא בכלל גדי, ורבי דסתמא למתני' סתמא אליבא דרבנן דמב"מ בטיל [צ"ו ע"א] אע"ג דאיהו ס"ל [ק"ט ע"א] ל"ב. ובהל' הגרי"צ פ' השוכר [ע"ז ע"ג] נמצא ג', קייל"ן כרב ושמואל מב"מ ל"ב, ואע"ג דרי"ו פליג מסתברא כותיהו דפלוג' דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי [ע"ז ע"ג ע"א] בדרב ושמואל שייכא ע"כ. והרב צוה למחקו דפלוגתא דאביי ורבא אי הוי מב"מ ואסור במשהו מצית לאוקמי בטבל ויי"נ דמודה רי"ו דהוי במשהו במינו. ולית לספוקי בהא מלתא דבפרק גיד הנ' מייתי להא דרבא מב"מ דליכא למיקם אטעמי' בס', ובפ' כל שעה [פסחים כ"ט ע"א] כ', א' רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלב"מ אסור, מדלא יהיב שעור ש"מ במשהו כרב וכ"כ בה"ג [בהל' פסחים] שאף מב"מ בנ"ט, חוץ מטבל ויי"נ במינן במשהו ובחמץ בפסח א"ר הלכת' בזמנו בין במינו בשל"ב אסור מדלא יהיב שעור ס"ל במשהו כרב. ושאלו מרב יהודאי והשיב מדאיצטריך רבא למימר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב, אלמא בהא אמר הלכתא כרב, אבל בשאר אסורין במינם בנ"ט כרי"ו.
<h2>דף צז:</h2>
ודאמרינן [ביצה ג' ע"ב] כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטל אפי' ספקא נמי לא בטל, דהכי מוקם ר"א ברייתא ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט אין מטלטלין וספקא אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות, מלישנא דברייתא משמע דספקא נמי קאי. ואיכא מרבותא דלא מסתבר להו להחמיר כולי האי. ויש שאומר אעיקרא דמלתא פליגי רבנן דתני' [נדרים נ"ח ע"א] רש"א כל דשיל"מ כטבל, מעשר שני, הקדש, חדש לא נתנו שעור אפי' באלף ל"ב, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה חלה ערלה כלאי כרם נתנו בהם שעור, אמרו לו הלא שביעית אין ל"מ ולא נתנו בו שעור דתנן השביעית א' בכ"ש במינה, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לבעור כלומר אין אוסרת בכ"ש אלא לענין שאומרין לו אכול התערובת קודם זמן הבעור, אבל לאכילה בנ"ט כלומר אם נתערב כ"ש לאחר זמן הבעור, דהוי דבר שאין ל"מ, בטל, אלמא רבנן דר"ש ל"ל האי כללא דדשיל"מ ל"ב. ולא דייק ש' בהא מלתא, דרבנן לא אהדרו מידי על האי כללא דשיל"מ לא נתנו שעור, ודאי מודי בי', אבל כללא דכייל ר"ש כל שאל"מ נתנו שעור בהא פליגי ואמרו מצינו ש' שאל"מ ואסור בכ"ש. ובמתני' נמי תנן [בכורים פ"ב] יש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה, שמעשר ובכורי' טעונים וכו' בעור ואסורין בכ"ש מלאכול בירושלים וגדוליהם אסורין מלאכול בירושלי' ור"ש מתיר, וכיון דסיפא ר"ש, רישא דרבנן וקאסרי בכ"ש מ' דשיל"מ. ואיכא דקשי' להו הא דארי"ו [פסחים כ"ט ע"א] חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט וחמץ דשיל"מ לאחר פסח ולאו קושי' דשיל"מ ל"ב תקנתא דרבנן, ומדרבנן חמץ לאחר פסח אסור משום קנסא, ולא מקרי דשיל"מ, ותו אפי' הוי שרי לגמרי אחר פסח, לא מקרי דשיל"מ אלא דבר שאינו חוזר לאסורו, וחמץ חוזר לא' בפסח הבא. ואיכא דמותיבי מהא דפ'... [זבחים ע"ד ע"א] טבעת של ע"ז נתערבה בק' ונפלה א' לים הגדול הותרו כולם ותו אי' חבית תרומה שנתערבה בק' ונפלה א' לים הגדול הותרו וקאמר דאשמועינן בתרומה ובע"ז, דהו"א דוקא בע"ז הקילו שאין ל"מ, אבל תרומה שיל"מ לא קמ"ל, ובפ' הנודר מה"י [נדרים נ"ח ויבמות פ"ב] אי' תרומה לא הוי דשיל"מ דבאסורה לישראל קיימא הא נמי ל"ק דדבר שיל"מ דקאמר התם פרושו שיכול למכרו לכהן ואין הפסד כ"כ לישראל, משא"כ בע"ז דאי התערובת באסורי' קאי לא יכול להנות ממנו. ואמרינן בהשוכר [ע"ז ע"ג ע"א] כל אסורי' בנ"ט חוץ מיי"נ דבמינו במשהו משום חומר דע"ז וחוץ מטבל דבמשהו במינו ושלב"מ בנ"ט דכהיתרו כך אסורו דחטה א' פוטרת כל הכרי, ובפ' הנודר אי' הטעם מ' דהוי דשיל"מ (חסר). ומיני' שמעינן דשיל"מ בטל בשלב"מ ותנן...[חלה פ"ג] טעמי' דמלתא דדשיל"מ ל"ב כיון דאפשר למיכל בהיתר, ואי נתערב שלב"מ ואינו בנ"ט ליתא לאסורא כלל, דאי איתי' הוי ארגשה. ודאי' [נדרים נ"ב ע"א] הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בנ"ט אסור והא נדרי' דשיל"מ, מתני' בתערובת שא"מ איירי כדאתמר עלה בירושלמי. וקשי' לן מפ"ב דביצה [ל"ז ע"א] אשה שאלה מחברתה תבלין מים מלח לעיסתה כרגלי שתיהן, ופריך ליבטל מים ומלח לגבי עיסה ושני רבא תבלין לטעמי' עבידי ל"ב וה"ה מים ומלח שנעשה עיסה עי"כ ור' אשי מסיק משום דהוי דשיל"מ. והא אמרן דשיל"מ בשא"מ בטל, מתחזיא לן דבשא"מ בטל במידי דהשתא לית תקנתא לאסורא או מריחא טובא... כיוצא בזה מצינו להרב בפג"ה שכ' הא דתני ר"כ [פסחים ע"ו ע"א] פת שאפאה עם צלי אסור לאכול בכותח וביניתא דאטוו בהדי בשרא אסרה רבא מפרז' למיכל בכותח, לאו כרב לחוד אלא אף ללוי אסור, דכיון דשרי לחוד בלא כותח, אי שרית בכותח, אישתכח כמאן דשרי לאטויי שחוטה בהדי נבלה לכתחלה ולוי לא קא שרי אלא דיעבד, שצלאו קאמר, ועוד דהאי פת שאפאה עם צלי כיון דשרי' בלא כותח, הוי כדשיל"מ דאפי' באלף ל"ב, וההוא ריחא ודאי א' מאלף עכ"ל אלמא ס"ל כל היכא דהשתא נמי אפשר למיכל בהיתר אלא דלא מצי למיכל בכל מקום ובכל גונא, אפי' שלב"מ לא בטיל כיון דלא אפסד מידי וכ"כ ב' הלכות [הלכ' דם] הא דעבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר, דאבשל גדי וד"א כבר, אבל לכתחלה לא ובירוש' דתרומות [פ"י] למ"כ, דאי' לצלות ב' שפודים א' שחוטה וא' נבלה רב אסר לוי שרי פליגא מתניתא אין צולין ב"פ כאחד מפני התערובת, פי' שיתחלפו, הא שלא מפני התערובת לא, ול' לצלות להבא משמע ולכתחלה. והא דפסקו כרב חזקי' משמי' דאביי דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח [קי"א ע"א] ולא אמרינן הא יכול לאכלן בלא כותח, שאני התם דלא נתבשלו בקדרה של בשר אלא כשהיו חמין עלו בה וליכא בדגים אפי' ריח בשר.
ודאמרינן מין במינו בס' דוקא בלח בלח גזרו רבנן משום מין בשאינו מינו אבל יבש ביבש בטל ברוב. ואיכא מרבותא דפסקו כר"י ורבי ורב ושמואל דמין במינו לא בטל, ול"נ דרבא בתרא ס"ל מין במינו בטל ור"י ור"ל וראב"י דמשנתו קב ונקי ס"ל דבטל [פסחים ל' ע"א, זבחים ע"ט ע"ב]. ומצאו חכמים אסמכתא לשער בס' מין במינו בלח מזרוע של איל נזיר שנתבשל עם האיל והזרוע נאכל לכהן ואסור לזר והבשר נאכל לבעלים ואי משערין בשר ועצמות הזרוע בהדי' בשר ועצמות דאיל הו"ל הזרוע א' מס' אבל מדין תורה מין במינו ברובא בטיל, וגם לענין תערובת שלא במינו דעקרו בנותן טעם ורוב פעמים אף בבציר מס' לא יהיב טעמא, אי איכא למטעם טעמינן לי', ואי ליכא למטעם סמכו דבריהם אזרוע בשלה ואמרו אי איכא ס' שרי, דידוע להם בשעור זה אין האסור נותן טעם אפי' הוא כבצל וקפלוט ויש מי שאומר דאפי' מין במינו יבש ביבש בעינן ס' לבטולי, והא דאמר ולבטלי ברובא ברבי' והוספה קאמר דהיינו ס'. ול"נ לן דבפ' הזהב [ב"מ נ"ד ע"א] אמרינן התרומה והבכורי' חייבין עליהם מיתה וחומש וכו' ועולים בק"א משא"כ במעשר, מאי משא"כ במעשר לא מכלל דמעשר בטיל ברובא, והכא ודאי פרושא חד בתרי וליכא למימר שעורא דאו' חשיב, דמדאו' מעשר בטל ברוב, אי הכי תרומה נמי, דמ"ש בספרי [וירושלמי ערלה פ"ב] את מקדשו ממנו שאם נפל מקדשו בתוכו מקדשו ובתרומת מעשר משתעי שהוא א' מק', ללמד שאם נפל א' מק' לצ"ט מדמעת, במאה והיא אינה מדמעת, אסמכתא בעלמא הוא למ"ש חכמי', דהכי אמרינן בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א] והוא שרבו חולין על התרומה ובירוש' [ערלה פ"ב ה"א] שנו חכמים חיובן דתרומה ובכורים וערלה וכ"כ לפי אסמכתות שמצאו, וכן מ"ש ברי' וב"ח ודברי' חשובי' ודבר שיש לו מתירין לא בטל, הכל מדבריהם, וכלל בידינו היכא דליכא טעמא מדאו' ברובא בטיל.
ודאמרינן עכבר דנפל לחביתא דשכרא [ע"ז ס"ח ע"ב] מ' בצונן איירי דחבית צונן הוא, ול"מ דצונן אוסר, וחזי לן דאיירי שכבוש שם יום שלם דיהיב טעמא דא' שמואל [חולין צ"ז ע"ב] כבוש כמבושל, והאי כבוש יום שלם כדא' פ' א"ע [פסחים מ"ד ע"א] בשר בחלב חדוש דאי תרי לי' כולא יומא בחלבא שרי ובבשול אסור משום דכ' לא תבשל, אלמא בשאר אסורין אי תרו כולא יומא אסור. וא"ד שלא נקרא כבוש אלא כבוש בציר ובחומץ או בתבלין וא"ד כבוש במים אינו אוסר אלא אם מניחו שם ג' ימים דבולע ופולט, ומהא ודאי תיובתא והגרי"צ ור"א משבחא סתמו דבריהם (חסר). ודוקא בבב"ח כבוש מותר מה"ת דוקא דרך בשול א"ת, ומבעי' בירוש' נדרים [רפ"ו] אי מעושן ומבושל בחמי טבריא דינם כבשול, והאי מעושן ה"ד כגון שנוגעין זב"ז והרתיחן ע"י עשן חם או נתן בשר יבש בחלב צונן ואח"כ הרתיח הבשר ע"י עשן ולא אפשט (חסר).
<h2>דף צח:</h2>
יש מי שאומר מה"ת אסור לבטל אסור לכתחלה מד' בזרוע בשלה חדוש הוא דשרי רחמנא לבשל הזרוע עם האיל, והא דלא מפרש התם הברייתא זה היתר הבא מכלל אסור דקאי אמה שמבטל טעם הזרוע לכת' דהיתר הבא מכלל אסור מ' שבהיתר כבר מעורב האסור ובא לפנינו, וזה גם בשאר אסורין היתר אי עבר ועירב, ורבנן קנסוהו אי עביד הכי במזיד. ולענ"ד לאו דיוקא, דה"ק זרוע בשלה חדוש הוא שצותה תורה ליקח אסור ולבטלו בהיתר, ובמ"א לא מצינו צווי זה, אבל לעולם אמינא מדאו' מותר לבטל. ודאמרינן מבטל א' בשוגג מהני, דוקא אם נתערב יבש ביבש ומוסיף עליו או לח בלח בקדרה, אבל אסור לח שנבלע בחתיכה ואסרוה, לגבי האי חתיכה לא מהני הוספה אע"ג דיש ס' כנגדה וחתיכות אחרות מותרות היא באסורה קיימא. ודאמרינן במזיד לא יעלו ולא מהני הבטול דוקא לדידי', אבל לאחר מותר דלא חמיר מאסור סקילה... ואם בטלו לצורך אחרים לאחרים נמי אסור, דאי שרינן, יעשה כן פ"א. מיהו אי מבטל במזיד לדידי', לא אסרינן לבני ביתו דאי' בהפועלים [ב"מ צ' ע"א] שלחו בני מערבא לאבוה דשמואל הני תורי גנבין ארמאי ומגנחין להון, פי' ר"א משבחא [שאלתות פ' אמור] דתלי זוזא בכיס וחזו לי' גוים ושקלין לי' ואזלי וקא מסרסי להו, מהו פי' יש בו אסור משום אמירה לנכרי שלח להו הערמה איתעביד אערימו עליהו ויזדבון, אר"פ בני מערבא כר"ח ס"ל דב"נ מצווין על הסרוס וקעבר ישראל על לפני עוור לא תתן מכשול. סבר רבא... [צ"ל ליזדבנין לשחיטה, א"ל אביי די שקנסם למכירה] ואמרינן בנו הגדול כאחר דמי ומותר למכור לו, בנו קטן מהו רב אחא אסר, ר"א שרי, וכתב ר"א משבחא הלכה כר' אשי וכ"ש לדידן דסמכינן במידי דרבנן אם בטל לעצמו, שרי אף לבניו הקטנים, ואם מתחלה עשה בשבילם פשיטא שאסור. ויש מי שאומר אם לא נבלע בקדרה אלא אסור מועט ודרך להשתמש בו בשפע אין צריך הגעלה כיון דלא בא לידי אסור, ומבטל לכתח' לא מקרי באסור בלוע שאין דעתו לבטל, ותקלה ליכא כיון דמשתמש בו ברבוי ואייתי ראי' מפא"מ [ע"ז ל"ג ע"א] גוי נתן לתוכו יין ישראל נותן לתוכו מים ויין לא דמין במינו ביי"נ במשהו אבל שאר משקין דבנותן טעם מותר דבלוע היוצא בצונן דבר מועט. ול"נ דלאו מטעם משהו לחוד שרי, אלא משום שבלוע היוצא ונכנס במים ובשכר פוגמו כדאמ' יין שנפל לתוך עדשים פגום מעיקרא הוא, ובכה"ג דאיכא משהו וק' פגם לכתחלה שרי, והכי פרישנא בפ' כ"ש [פסחים ל' ע"א] ולשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו.
<h2>דף צט:</h2>
גיד הנשה שנתבשל לא אוסר דקייל"ן דאין בגידין בנותן טעם אבל שמנו אסור וצריך ס' לבטלו כמ"ש [צ"ז ע"ב] דמין במינו או שאינו מינו וליכא למיקם אטעמא בס'. וגיד הנשה אסור בהנאה כד' פ' כל שעה [פסחים כ"ב ע"א] דא"ר אבהו כ"מ שנ' לא יאכל וכו' איסור הנאה נמי במשמע ופריך מהא דתנן שולח אדם לנכרי ירך וגיד הנשה בתוכו, ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה, ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנותן בטעם והוי בכלל נבלה, אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם אינו בכלל נבלה, ומשני מאן תנא אין בגידין בנותן טעם ר"ש דתני' האוכל ג"ה של ב' טמאה ר"י מחייב ב' ור"ש פוטר, וס"ל נמי דג"ה אסור בהנאה כדתני'. אלמא לר' אבהו אי אבבנ"ט כדקייל"ן ג"ה א"בה ומתני' שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו כר"י אתי'. ויש מי שאומר דר"א לאו הלכתא אלא כחזקי' דס"ל לא יאכל אסור אכילה ולא הנאה במשמע וכ"נ מהל' הגרי"צ דמייתי מתני' שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מיהו סתמא דתלמודא בדוכתא טובא כר"א [ב"ק מ"א, קדושין נ"ו, חולין קי"ד]. וחזי לן הא דתלי איסור הנאה דגיד בטעמא דאבבנ"ט דלהכי ליתי' בכלל נבלה דוקא לר"ש (חסר).
וגיד שנתערב בגידין ואין מכירו לא בטל, דברי' לא בטלה אפי' באלף, ושאר דברי' שאינן חשובים בטל האסור חד בתרי כדאמרינן בכ"מ וליבטל ברובא כדכ' אחרי רבות להטות ודוקא כשנתערב יבש ביבש אבל לח בלח אי א"מ דיהיב טעמא בעינן ס' לבטולי, דטעמו ולא ממשו מה"ת אסור ואי אי' בי' כזית בכדי אכילת פרס מלקי נמי לקי [ע"ז ס"ז ע"א], אבל במינו דליכא טעמא מה"ת ברובא בטל ורבנן אמרו דבעינן ס' כד' רבא אמרי ר' בטעמא, מין בשאינו מינו דהתירא טעם לי' כהן, ומין בשאינו מינו דאסורא בקפילא, ומין במינו דליכא למיקם אטעמא [צ"ז ע"ב] כגון שמנוניתו דגיד הנשה אי נמי מין בשאינו מינו וליכא קפילא בס', ולמדנו שטעם כעקר מדכ' תורה וכל משרת ענבים לא יאכל שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב [פסחים מ"ד ע"א] ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ולכך צוה קב"ה בכלי מדין שהכלים שהשתמשו באותו יום יגעלו וילבנו להוציא הבלוע. ואיכא מרבותא דאמרי דמלקי נמי לקי אטעמא דאסורא אפי' ליכא כזית בכדי אכילת פרס, ויש מביא ראי' מהא דתני' [ק"כ ע"א] הטמאים לאסור צירן ורוטבן וציר אינו אלא טעם, ואין זה ראי' דהיכא שהטעם עומד לעצמו ולא נבלע בהיתר פשיטא דאסור ולוקה אם אכל כשעור, ולא אמרינן טעם כעיקר לאסור אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגעולי מדין. ויש מביאי' ראי' מהא דתנן [חלה פ"ג] העושה עיסתו מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וליכא למימר מדרבנן דקתני סיפא ואדם יוצא בה י"ח בפסח ומהא דייקינן בפ' התערובת [זבחים ע"ח ע"א] דמין בשאינו מינו בטעמא ומין במינו ברובו ובענ"ד מהא ליכא לאוכוחי מדעם, דאכתי ליכא למשמע מיני' דטעם בעלמא תסגי ללקות עליו ולצאת י"ח בפסח, דלמא יש בו טעם דקאמר דנתערב כזית דגן בכדי אכילת פרס ואוכל כזית ובירוש' [ה"ה] תנינן עלה רשבג"א אינה ח' בחלה עד שיהא בה דגן כשעור וא' ר"ל ור' הילא הלכה כרשב"ג, ורב הונה ור' יוחנן אמרו טעמה דגן אע"ג שאין רובה דגן. והשתא לר"ל ור"ה לית הלכתא כמתני' ולר' הונה ולרי"ו דתלו בטעמא הא אמרינן התם דוקא בחטין ואורז אבל בשאר מינין בעינן רוב דגן לחייב בחלה, אלא מיהו כיון דכזית בכדי אכילת פרס לעונשין הלכתא גמירי ליכא מאן דאמר דבעינן רוב.
אם נתערב דבר חשוב באחרות ונפל מעוט מתערובת זה לרוב תערובת אחר, תערובת השני מותר דאמר רב [זבחים ע"ד ע"א] טבעת ע"ז נתערב בק' ופרשו מ' למקום א' וס' למקום אחר, פרשה אחת ממ' אינה אוסרת התערובת השני, א' מס' אוסרת, ופריך מ"ש א' ממ"ם דלא דאמרינן אסורא ברובא איתי' אם נתערב א' מס' נמי נימא הכי ה"ק אם פרשו מ' כולם למקום א' ונתערבו באחרות ברוב אין אוסרות, פרשו ס' ונתערבו באחרות אוסרות טעמא דמלתא כיון דנתערב רוב תערובת הראשון בשני כולו חד תערובת ועל כל חתיכה רבע ס' הראשון שמא דאסורא היא אבל כשלא נתערב הרוב, בהני חתיכות שנפלו לתערובת ב' נמי ספקא דלמא לית בהון אסור ואי איתי' דלמא חתיכה שאוכל אינה האסור. ומ"מ לא יאכלם בבת אחת דבכה"ג לית לי' אלא ספק א' אם נתערב האסור בהם וכן בטבעת ע"ז לא יהנה מכולם בב"א. והכין בברייתא ספק ע"ז אסור וס"ס מותר, נפל כוס ע"ז לאוצר כוסות כולן אסורות, פרש א' לריבוא ומריבוא זו לריבוא אחר מותר ואמרינן דאתי' כר"ש דתני' רי"א נפל א' לריבוא ומריבוא לריבוא כולם אסורי', רש"א לריבוא אסורי', פי' בתערובת ראשון לא בטל, אבל מאותו ריבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותרין, והא דנקט ג' תערובות ורב שרי בשני', כך פרושו אם נפל מתערובת א' לתערובת ב', תערובת ב' מותר דבכל חד שנהנה ממנו איכא ס"ס, שמא לא נפל האסור לתערובת ב', ואי נפל שמא אין זה שנהנה עכשיו, אבל מ"מ אסור להנות מכולם בבת א', דליכא אלא חד ס', אבל כי חזר ונפל א' מהם לתערובת ג' נהנה מתערובת זה בבת א', דאיכא ס"ס בכולן שמא לא בא אסור בתערובת ב' ואי הוי שמא לא בא בתערובת ג'. והשתא דאיתי' לתערובת ג', גם מתערובת ב' נהנה בבת א', דאיכא נמי ס"ס, שמא לא בא בתוכו האסור מתערובת א', ואי הוי שמא נפל לתערובת ג'. הכין אתפרש שמעתא מפום רבותא.
ודאמרן בתערובת ב' דלא יאכלן אלא ב' ב' דוקא בהני דאתערב בתערובת א' דבר חשוב דלא בטיל, אבל דברים שאינם חשובים שאמרו יבש ביבש חד בתרי בטל מותר לאכלן אחת אחת דבכ"מ שאמרו וליבטל ברובא לא אשתמיט מתנא או אמורא למימר דיאכלם ב' ב', וטעמא דמלתא דהניחו על דין תורה דכ' אחרי רבים להטות והמעוט בטל ונעשה היתר, הלכך אם נתבטל ביבש חד בתרי מין במינו מותר לבשלם יחד דלית בהו משום טעמא. וי"א שלא יאכל אדם שלשתן ביחד דודאי אוכל האסור וכן אסור לבשלם עד שיהא ס' נגד האסור כיון שאמרו לח בלח במינו נמי בעי ס', ול"נ דבריו כיון דהתירו לאכול כולם איך יחזרו בבשול לאסור והכין אמרו בפ' התערובת [זבחים ע"ג ע"ב] גבי נתערב בזבחים מחטאות המתות ימותו כולן דב"ח ל"ב בקבוע, ופריך ונכבשינהו דניידי וכל דפריש מר"פ א"ר גזרה שמא יקרבו יו"ד כהנים בבת אחת, פי' אף כשיקחם א' א' לאחר שפרשו ואמרינן מרובא פ' כשיקריבם יו"ד כהנים יו"ד מהני אשתכח דקרבו רוב התערובת בפ"א ואמרינן אסורא ברובא איתי' ופריך אלא מעתה מגיסא אסירא, פי' לאחר שלקחו הכהני' זה אחר זה בהיתר דמרובא פריש, וכיון שנתנם במגיס להקטיר בשעה א' יחזרו ליחשב רובא ולאסור אלא א"ר גזרה שמא יקח מקבוע. ומדחזר רבא מ' האי תיובתא אלמא פשיטא לי' מה שהותר ע"י הרוב כדפרש א"א שיחזור לאסור, וה"נ ביבש במינו שנתבטל ברוב לא יתהפך לאסור בבשול. והא דאמר פ"ק דנזיר [י"א ע"א] האומר לשלוחו קדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים דלמא נשא קרובת אשתו ואמרינן אף דאשה ניידא וכל דפריש מרובא פריש מ"מ הדרא לניחותא והוי קבוע אלמא אע"ג שהותרה כשניידא חזרה לאסורה, לא קשי' אימתי חל אסורה דערוה כשבא עליה בההיא שעתא היא בביתה והדרא לניחותא וקודם שבא עלי' לא חל אסורא, אבל הכא כשנתערבו ביבש באנו לדון עליהן ואמרנו ג' חתיכות היתר הם, ממילא מותרי' לבשלם יחד. מיהו אם לא נודע התערובת ביבש עד שנתבשלו ג' חתיכות ביחד, ודאי אסורות אם אין ס' נגד האסור דתקנת חכמים לאסור אף מב"מ בלח בס' אטו שא"מ. ומנא מלתא דמפלגינן בין ידע ללא ידע מדתנן [תרומות ספ"ה] סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אסורות, כאלו נפלו ב' סאין תרומה בפ"א וצריך ר' מחולין לבטלן ור"ש מתיר, ובתוספתא דתרומות אראב"ש בד"א בזמן שלא ידע בה ונפלה, פי' כיון דלא ידע מנפילה ראשונה עד שנפלה אחרת הוי כאלו נפלו ב' סאין בפ"א, אבל ידע בה ואח"כ נפלה אחרת מותרת שכבר הי' לו להעלות, והאי פרושא לר"ש קאי, דת"ק לא מפליג בין ידע ללא ידע, דהכין אתמר עלה בירוש' ר"ש אומר ידיעתו מקדשה, ורבנן ס"ל הרמתה מקדשה, פי' לר"ש דמתיר תלוי בידיעה אם ידע שנפל' סאה תרומה לתוך ק' חולין אף שעדיין לא הרים סאה, דס"ל כל העומד להרים כמורם דמי כמו דס"ל בעלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי [ב"ק ע"ו, מנחות ק"א] ורבנן אזלי בתר הרמתה כ"ז שלא הרים התרומה שצריך ליתן לכהן לא מקרי בטל וכשנפלה סאה ב' הוי כנפלו סאתים בב"א. ואין לומר ראב"ש דתוספתא פליג אירושל' ומפרש לרבנן דר"ש נמי מועיל אם ידע שנפל ואח"כ נפלה אחרת כיון שהי' בידו להעלות התרומה, דמה מועיל לרבנן הי' לו להעלות דלא ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וראב"ש בשיטתי' אמרה כדאי' פ"ק דפסחי' [י"ג ע"ב]. ברם ליכא למידק מהא דלרבנן לא מפלגינן בין ידע ללא ידע, אדרבה מדאמר בירוש' לרבנן בהרמה תלי' מלתא, אלמא אי לאו חובת הרמה מודי לר"ש אי ידע מנפילה נתבטלה הראשונה, דאין הרמתה נוטלת כל התרומה אלא ודאי אף לרבנן ידיעה מחלקת מיהו בתרומה לא מהני לדידהו ידיעה לחוד כיון שלא עשה חובתו שלא הרים. ותו ראי' לדבר דבמין במינו בידיעה תלי' דתנן [ערלה פ"ב מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה וערלה את ערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד מערלה או מכלאי כרם, זו היא שערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה וערלה את ערלה, פי' סאה ערלה נפלה למאתים ונתבטלה ונפלה שוב סאה ע' ועוד ועכשיו יש בתערובת ב' סאין ועוד, מ"מ הכל מותר דסאה ראשונה שנתבטלה מסייע לבטל והוי ר"א ודי לבטל סאה ועוד ערלה שנפלה באחרונה, ואמר בירושל' [ערלה פ"ב ה"א] פשיטא שידיעתו מתירה, כלו' הי' לו ידיעה בין נפילה ראשונה לשני' הידיעה מתירה תערובת ראשון והאסור שנתבטל מצטרף להתיר נפילה ב', ידיעת חברו מה שתתיר ידיעת ספק מהו שתתיר כגון שהי' לפניו ב' קופות בא' מאתים ובא' לא, ונפלה סאה ערלה ואינה יודע לאיזה נפלה, ואח"כ נפלה סאה שני', מדדה ונמצא בה ר"ב, אין תימר ידיעת ס' כודאי עולה, ואי אין כודאי אינו עולה היתה קופה א' ספק אם יש בה מאתים, נפלה סאה ערלה ואינו יודע אי נפלה לתוכה ואח"כ נפלה בו שניה ולא אפשט. מהכא שמעינן דמב"מ שנתבטל אין חוזר ונעור כשאתוסף אסורא אם הי' לו ידיעה בינתים והאסור שנתבטל מסייע לבטל אסור אחר ממינו. ועד כמה אינו חוזר ונעור מסתבר במב"מ כל זמן שההיתר שבתערובת מתרבה על כל האסור שנפל לתוכו דומי' דתרומה דתנן [תרומות פ"ה] סאה תרומה שנפלה לק' הגביהה ונפלה אחרת הגביה ונפלה אחרת מותר עד שתרבה התרומה על החולין פי' שאם נפלה בזה א"ז יותר מנו"ן סאה תרומה ובכ"פ שנפלה א', הגביה א' ונתנה לכהן, כיון שלא נשאר בתערובת זה רוב חולין אפי' שעור ת' חד בתרי ליכא בהני, אמרינן חוזר ונעור, וה"ג בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א] נתן סאה ונטל סאה במקוה שיש בו מ"ס מים כשרים כשר ומסיק דבעינן דנשתייר רובו שאם נתן סאה במקוה של מ"ס כשרים ונטל סאה ועשה כן כ' פעמים פסול דחיישינן דלא נשאר רוב מים כשרים, אלמא חוזר ונעור אי לא נשתייר רוב היתר נגד כל האסור שנפל בו, ומב"מ לח דבעינן ס' מדרבנן אי נפל אחר שנתבטל בס' ממין אסור הראשון, אינו אוסר אע"ג כשיצטרפו אין ס' בהיתר, אבל אם אין רוב בהיתר נגד כל מה שנפל חוזר לאסור ויש שאומר במב"מ אינו חוזר ונעור ומייתי ראי' מהא דתנן [מקוואות פ"ו] היו בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס, והשתא אף אי אמרת ראשון ראשון בטל מ"מ כשנותן מ"ס שאובין א"א לצמצם שלא יהיו יותר מעליונים ואף אם מתחלקין בשוה מ"מ הכא ליכא רובא והתם ליכא רובא אלמא במב"מ לא אמרינן חוזר ונעור. ולאו ראי' הוא שאני מים דנטהרו בהשקה כדתני' בת"כ [פ' שמיני]. והא דא"ר דימי ארי"ו בבתרא דע"ז [ע"ג ע"א] המערה יי"נ מחבית לבור ראשון ראשון בטל והיינו חמרא דאסורא לגו התירא ומוקי לה בצרצור קטן דלא נפיש עמודי' אלמא לא אמרינן במב"מ חוזר ונעור, האי ודאי באשתייר רובא דהתירא, דהא אשכחן פי' הלוקח [בכורות כ"ב ע"א] דס"ל לר' דימי אפי' טומאה שבטלה חזרה ונעורה ואביי דס"ל אין טהרה מעורר' טומאה, מ"מ ס"ל טומאה מעוררת טומאה כדמוכח ממתני' דתרומות [פ"ה מ"ב] להכי ודאי אסור עורר אסור, ואפי' במידי דרבנן דמסיים התם [בכורות כ"ג ע"א] תנן ראב"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כ"ש טמא, ומוקי התם בציר שלקח מע"ה אע"ג דטומאת ע"ה דרבנן וט' משקין דרבנן אמרינן שמינו עורר. ואיכא למידק מההיא מתני' כרב דימי דאפי' טהרה עוררת טומאה שהרי מים שנפלו לתוך הציר לבסוף טהורים הוו, ואי אביי מוקי לה במים טמאים מ"מ לר' דימי קשי' מאי איכפת לן אי נפלו מים טהורים בתר דבטלי הטמאים בציר דגבי אסורא אמרינן בכה"ג אף למ"ד מין במינו לא בטל סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה ומבטלו בהא ודאי שניא אסורא מטומאה דאסורא מ' טעמא דיהיב בהיתר ולא מ' נגיעה והיכא דאיכא א"מ דמבטלו לא יהיב טעמא אבל מים טמאים דבטלי לגבי ציר, וציר לאו בר ק"ט, כי נגעי במים אחרים מטמאי להו מ' נגיעה (חסר) ובפ' הנודר מה"י [נדרים נ"ז ע"א] אמר רי"ו בצל תרומה שנטעו ורבו גדולים על העקר מותר אלמא אפי' בהיתר ס"ל לרי"ו דלא אמרינן קמא קמא בטיל.
<h2>דף ק.</h2>
השיב הגרי"צ זבוב ותולעת שנפלו בתבשיל אם נמצא משליכו ולא נאסר התבשיל בין נפל בחמין או בצונן ואם נפסק ממנו ונמחה ואינו מכירו או שיש שם כמוהו מבשר הכשרות הדומה לו ואינו מכירו צריך ס' ואם אפשר להכירו ולסננו צריך לסננו, ודאמרינן גיד שנתבשל עם גידין אם אין מכירו כולן אסורות כשהוא שלם והוי ברי'. משמע דס"ל טעם זבוב ותולעת אינו אוסר כיון שהוא לפגם אבל נתערב גופן צריך ס', וה' חולקי' דאפי' נמחה מגופן בתבשיל די אם היתר רבה ומבטלו כיון דליתא בעיניהו בטלי ברוב ואי משום טעמן מאוס ופוגם הוא, אע"ג דאי איתי' בעיניהו נמי מאוס, גז"ה הוא, אבל טעם פוגם ל"א תורה, דההוא עכברא [ע"ז ס"ח ע"ב] נפל לשכרא אסרי' רב, נימא קסבר נותן טעם לפגם אסור א"ר ששת בעלמא סבר נותן טעם לפגם מותר והכא חדוש הוא דהא מאוס ואפ"ה אסר רחמנא הלכך נותן טעם לפגם נמי אסור, פי' מסברא יהא שרץ מותר שטעמו פוגם כדילפינן... [ע"ז ס"ז ע"א] ואפ"ה א"ת שרץ, ה"ה טעמו, ומסיק רבא נותן טעם לפגם מותר וטעם שרץ שרי ושרץ גופא דאסר רחמנא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו, ועכברא בשיכרא דאסר רב לא ידענא אי משום דסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותי' אי משום דסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. הלכך עכבר שנפל לשכרא או לחלא [ע"ז ס"ט ע"א] מספקא אמרינן טעמו אשבוחי משבח וצריך ס' לבטלו, ודוקא בשכר וחומץ, אבל אי נפל לשאר דברי' נ' דא"צ ס' לבטל הטעם מדפרט שיכרא וחלא דחזקים הם ואגב חורפייהו מחלי לי' לשבחא כדאמר [ע"ז ל"ט ע"א] גבי חלתית שחתך קורטו בסכין ש"ג אסור אע"ג דנט"ל מותר אגב חורפיה מחליא ליה שמנוניתא והוי נ"ט לשבח. הלכך אם נפל לשמן או ליין או לשומן נוטלו ומשליכו וא"צ ס'. ובתשובה לגאון עכבר שנפל לשמן בית הכנסת, אם השרץ נמוח משערין לי' בס' ומותר באכילה ואצ"ל להדלקה, ואם צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפי' באכילה ולא בעי ס', ולגבי נרות בית הכנסת אם מאוס אסור בהדלקה משום הקריבהו נא לפחתך אלמא דס"ל כי היכא דאמרינן עכבר בשיכרא וחלא אשבוחי משבח, ה"נ בשאר דברים ולא משמע כן בגמ' דאפי' בשיכרא מספק לרבא אי נותן טעם לפגם, מיהו בהדלקה... וכי היכא דעכברא בשיכרא נ"ט לשבח אע"ג דבעלמא הוא לפגם, אפשר בשאר דברי' הפוגמים כזבובים ויתושים אם נמוחו בחומץ ושכר בעינן ס'.
והא דקייל"ן דברי' אינה בטלה אם היא שלמה אבל נתרסקה אין לה דין ברי' כדאיתא פרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"א] רסק נמלים לוקה בכזית משום נבלה, אפי' חסר אבר א' אין לה דין ברי', ונהי דאבעי' לרבא נמלה שחסרה מהו שעורא גמירי לה [נזיר נ"א ע"א] והא חסר או ברי' גמירי לה והאיכא ולא אפשטי', לענין בטול נקטינן לקולא, כיון דמדאו' ברי' שלמה נמי בטלה, ודינה כשאר אסורי' בנותן טעם [צ"ו ע"ב]. והא דתנן באהלות [פ"א] איברים אין להם שעור ומטמאין בכ"ש אפי' פחות מכזית מן הנבלה לענין טומאה אתמר ואסור מטומ' לא ילפינן [יבמות ק"ג ע"ב] שאינו לוקה על אכילת נבלה פחות מכזית וה"נ אין לוקה על אבר מן נמלה פחות מכזית וה"נ שנינו פ' קדשי מ' [מעילה ט"ז ע"א] כל הנבלות מצטרפות זע"ז, כלו' חצי זית מנבלת בהמה טהורה וחצי זית מטמאה, ואמר רב לענין אכילה לא מצטרפות, ולענין טומ' מה ששהה במעי עופות ודגים כדי שתפל לאור ותשרף הוי כמעוכל [אהלות פי"א] ולענין אסור לא שהרי שנינו [בכורות ז' ע"א] דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה וכן אבר מן החי מטמא בכ"ש אם יש עליו בשר כראוי אעפ"י שאין בכולו כזית [קכ"ח ע"א] ובאכילה דוקא כשאכל כזית בשר גידים ועצמות לוקה. (גליון והגאון כ' הא דאמרינן בטומ' כדי שתפל לאור ותשרף והוי מעוכל ה"ט דאפושי טומ' לא מפשינן. ואנן אשכחן הכי במידי דמדאו' שרי' [ביצה ז' ע"א] ואחמרו לענין אכילה ולא לענין טומ', אבל האי דדג טהור שבלע טמא אסור ודאי מדאו' דהכי תני' בת"כ אותם תאכלו [פ' שמיני] לרבות הטהור במעי טמא יכול אף טמא במעי טהור ת"ל אותם, ומה ראית לומר בבהמה במעי טמא טמא במעי טהור טהור אלו גדוליהם ואלו לאו גדו', וע"כ צ"ל לענין טומאה כך נאמרה הלכה דהוי כמעוכל. ואיכא דאמרי הא דדג טמא שנבלע בטהור לא הוי כמעוכל שמצאו שלם והאי דאהלות כשנמצא נלעס ונמח) ויש מי שאומר ברי' בטלה בתתק"ס ומביא ראי'... וליתא דתני' בתוספ' [תרומות פ"ח] חתיכת איסור שנתערבה בחתיכות אפי' באלף כולן אסורות, וכך אמרו בדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל [ביצה ג' ע"ב]. ולא מקרי ברי' אלא דבר שנאסר מתחלת ברייתו כגיד ואבר מן החי ואין אסורו בא במקרה אלא בסדר הבריאה דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא [ק"ב ע"א] במיתתה בכזית, טמאה אף במיתתה בכ"ש. ומה"ט כד פריך בפ' התערובת [זבחים ע"ב ע"א] נתערבו בשור הנסקל כולן ימותו וליבטל ברובא לא משני ברי' לא בטיל, דלא נקרא ברי' שאין אסורו מתחלת ברייתו. ועוד דכ' לא יאכל את בשרו אפי' חתיכה ממנו נקרא שור הנסקל, אבל לא תאכל גיד, אבר, עוף טמא, בשלמותן נקראו כן, לכך אמרו חכמים כשהן שלמים לא בטל, אבל פרי של ערלה וחטה של כלאי כרם אע"ג דמתחלת בריתם נאסרו מ"מ לא אמרה ת' לא תאכל פרי של ערלה וחטה של כלאי כרם אלא לא תאכל כלאים, ערלים לא יאכל, ש"מ דלא קפיד אשלמות דפרי, להכי לא מקרי הפרי ברי'.
ודין חתיכה ראויה להתכבד כדין ברי' אם נתרסקה אחר שנתערבה בטלה כדאי' בתוספ' [תרומות פ"ח] חתיכה שנתערבה באלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם ואם נמחה בנ"ט ובנזקין [גיטין נ"ד, ערלה פ"ג] גבי ז' דברי' שא"ב נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו במזיד לא יעלו משום קנסא שאחר שידע מתערובת פצעם, וה"נ חתיכה ראויה להתכבד שנתרסקה עד שאינה ראוי' לכבד בטלה חשיבותה, לפיכך אם נתערבה חתיכה ראויה להתכבד באחרות ונתרסקה א' מהן בשוגג הנתרסקה מותרת ולא נאמר היא האסורה והרי הכל נתבטל, אלא היא של היתר והיא תאכל וחברותיה אסורות, ובפ' התערובת [זבחים ע"ד] חבית של תרומה שנפלה בק' חביות ואח"כ נפתח' א' נוטל ממנה כדי דימועה ושותה, והשאר אסורין עד שיפתחו, דאמרינן אסור ברובא אי', ודאמר ר"א חבית תרומה שנתערבה בק"נ חביות, נפתחו ק' נוטל מהן כדי דמועה ושותה ושאר אסורין עד שיפתחו ולא אמרינן אסורא ברובא איתי', כיון דרובא התירא והאסור מועט, מסתברא דהני דנפתחו מרובא אתו והאסור נשאר שלם, וה"נ בחתיכה ראויה להתכבד שנתערב' בחתיכות אע"ג דרובן נתרסקו מותרות והשלמות אסורות, ודוקא נתערבו ביבש אבל נתבשלו ויש בחתיכה אסורה ליתן טעם בחתיכות, אסורות. ואין דין חתיכה ראויה להתכבד אלא בחתיכה שנאסרה מ' עצמה, אבל נאסרה מ' שקבלה טעם מאסור לא נגע בה דין חתיכה ראויה להתכבד שאין האסור שבה ראוי להתכבד. והא... [צ"ל דאיתא ע"ז ע"ד ע"א חתיכת בשר בחלב מקרי דבר חשוב אע"פ שאין הבשר נאסר אלא מחמת חלב הבלוע בו] שאני בב"ח שלא תמצא אסורו אלא בתערובת וכולו נעשה אסור שהרי לוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב על בשולו ועל אכילתו [ק"ח ע"א]. ומי שהתרסק במזיד כדי לבטל, כל החתיכות אסורות שאסור לבטל אסור לכתח' כדתנן סאה... [תרומות ספ"ה] ואע"ג דמדאו' כבר בטלה ברוב ואין בתערובת אלא אסור דרבנן אפ"ה במזיד אינה עולה. וא"ד היכא דעקר אסורא מדרבנן ונתערב מותר להוסיף ולבטלו דאי' ריש ביצה [ד' ע"א] עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כיון דרובא היתר, והא קמבטל אסור לכתחלה ה"מ מדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ולענ"ד לא קאי האי תרוץ במסקנא, דפריך לר"א דאמר דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר, כלומר האיך בטלים הני עצים שנשרו, ומשני ה"מ היכא דאסורא איתי' בעינה הכא מקלי קלי, ולהאי תרוצא אפי' אסור דעקרו דרבנן אין מבטלין. ובפ' עד כמה [בכורות כ"ז ע"א] חלת ח"ל בטלה ברוב ואכל לה כהן בימי טומאתו, רבה מבטלה ברוב ואכל לה בימי טומאתו, שאני תרומת ח"ל דמותר לבטלה דאקילו בה חכמים והתירוהו לטמאי מתים לאכול בעיניה ונאכלת עם הזר על השולחן ונותנה לכהן ע"ה [פ"ד דחלה] מיהו אפי' תרומת ח"ל שמותר לבטלה לכתחלה ברוב דוקא להאכילה לכהן טמא מת אבל להאכילה לזרים בעינן שעור לבטלה ק"א במינה וס' בשלא במינה ואין מבטלין אותה לכתחלה. ומהל' הגרי"צ נ' דס"ל בדרבנן מבטלין אסור לכתחלה מיהו דוקא אם כבר מעורב להוסיף עליו, אבל לערב לכתחלה אסור דרבנן לא וכך מורין דבריו בפ' א"ע [פסחים מ"ו ע"א] שכ', אבל חלת ח"ל דמדרבנן קורא לה שם אפי' לכתחלה ואכל לה כהן קטן או כהנת דאמר ש' אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומ' יוצאת מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה, ואי ליכא קטן לא תקרא שם עד שתאפה עכ"ל ואי ס"ל בדרבנן מבטלין לכתחלה, למאי צריך כהן אף לישראל שרי אי מבטל לה.
וכן חתיכה ראוי' להתכבד אע"ג שטעמה נתבטל היא עצמה אינה בטלה, וכ' ב' הלכות הואיל וראוי' להתכבד לפני אורחין גוים חשיב אסוריה ולא בטל, מ' כיון דבאסורה עדיין ראוי' ליתן לגוים, אלמא חתיכת בשר בחלב שאסורה ליתן לגוים בטלה, ולא חזי ההוא פסקא לרבותא דבפ' השוכר [ע"ז ע"ד ע"א] אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ וכו' ושור הנסקל ועגלה ערופה צפורי מצורע ושער נזיר פטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, ש"מ חתיכת בשר בחלב לא בטל, ואמרי' התם האי תנא דוקא בשר בחלב קחשיב דאי' בי' תרתי דבר שבמנין וגם איסור הנאה, ולא חתיכה של נבלה דבטלה להאי תנא, וכ"ש למאן דס"ל חתיכת נבילה לא בטלה דבשר בחלב לא בטל, וטעם הדבר דלא אזלינן בתר מה שהיא באסורה, אלא אם ראוי' להתכבד כשתבטל. ויש שמחזיק בדבריו מהא דתני' [יבמות פ"א ע"א] חתיכת חטאת טמאה נתערב' בק' חתיכות חטאות טהורות תעלה, אבל חתיכת חטאת טהורה נתערב' בק"ח חולין טהורות לא תעלה, ומ"ש, ואמר טעם הדבר חטאת טמאה אסורה בהנאה לא הוי חתיכה ראויה להתכבד לכך תעלה, אבל ח' חטאת טהורה ראוי' לכהן הוי חתיכה ראויה להתכבד לכהנים, ולא היא, דקחזינן דחתיכת בשר בחלב נמי לא בטל, אלא ה"ט חתיכת חטאת טמאה שנתערב' בח' חטאות טהורות אף לאחר בטולה אין ראוי' אלא לכהנים ולא לישראלי' לא חשיב ראוי להתכבד אבל חתיכת ח' שנתערב' בחולין אם בטלה מותרת לישראלי', מקרי חתיכה ראויה להתכבד. ואני תמה על הגר"יצ שלא הביא בהלכותיו דגיד ל"ב דברי', וחתיכת נבלה מ' דראוי' להתכבד, וחזי לן דס"ל כמתני' דפ' השוכר דתרתי בעינן דבר חשיב ואיסור הנאה לא בטל, לאפוקי מה דחשיב ומותר בהנאה כחתיכת נבלה בטלה, וכן נ' מדבריו [בע"ז ע"ד ע"א] דבתר דאייתי מתני' אלו אסורין ואוסרין בכ"ש מסיים וליתא להאי כללא דקייל"ן חמץ בפסח אוסר בכ"ש [פסחים ל' ע"א], אלמא לבר מההוא ס"ל כמתני' דדבר חשוב ולא אסור הנאה בטל. מיהו רובא דרבותא ס"ל דכל חתיכה ראויה להתכבד וברי' לא בטל והחתיכה א"צ מוכנת לאכילה שאפי' היא חיה אפי' בהמה שלמה שנשחטה מקרי ראויה להתכבד, כיון שראוי' לעשות ממנה חתיכות ראויות להתכבד, דבמתני' קתני צפורי מצורע שאין נאסרין אלא משעת שחיטה וחולין שנשחטו בעזרה, מ' כשנשחטו אף שלא נחתכו לחתיכות ל"ב כיון דאפשר לחתכם לאורחים.
דרש רבה חתיכת נבלה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב בקיפה ובחתיכות אוקי רב אמורא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה, א"ל ר"ס לאביי מכדי ס"ל מין במינו לא בטל מאי ארי' כי נתנה טעם בחתיכה, אפי' אין כאן אלא חתיכת נבלה תאסר כולן מפני שהוא מב"מ א"ל הכא במאי עסקינן שקדם וסלק הנבלה קודם שנתן שאר החתיכות בקדרה, הלכך אם לא נתנה הנבלה טעם בחתיכה, לא מתסרי מההיא שאר חתיכות, אבל נתנה טעם בחתיכה נבלה הויא ואוסרת השאר, רבא אמר אפי' לא סלק הנבלה, הוי מב"מ ודבר אחר, כלומר הרוטב די לבטל חתיכת הנבלה, דכל מב"מ וד"א סלק מינו כמי שאינו, ושא"מ רבה עליו ומבטלו, אבל אם בתחלה נתנה נבלה טעם בחתיכה א', יש ב' חתיכות אסור ואין ברוטב ס' לבטל שתיהן. ולא ידענא למה לא הביאו הרב דכמה הלכתא איכא למשמע מיני', דחתיכה שקבלה טעם אסור נעשית נבלה וצריך ס' כנגד כולה, נהי דלא פסקינן כרב לענין מב"מ, לענין שח' שנאסרה נעשית נ' לא מצינו דפליגי עלי', ואין לומר כיון דאפשר לסחוט האסור ממנה לא נעשית נ', ודוקא רב אי לי' הכי משום דס"ל מב"מ ל"ב ואכתי נשאר בה משהו, ליתא, דודאי קייל"ן כרב ור"ח ורי"ו דאמרי [ק"ח ע"א] אפשר לסוחטו אסור גבי טפת חלב שנפלה על החתיכה דהוי מבשא"מ, ותו במב"מ גופא ליכא למימר טעמא דרב שבחתיכה שנאסרה תחלה לעולם נשאר טעם משהו ואוסרת אחרת מ' מב"מ שהרי רב בהדי' אמר כיון שנתנה טעם בחתיכה, אלמא דוקא כשקבלה טעם ממש מנבלה נעשית נ' ואוסרת אבל מ' משהו שבתוכה לא מקריא נבלה לאסור אחרות, וע"כ טעמי' כשקבלה טעם נשארת באסורה מ' דאפשר לסוחטו אסור, ותו דרי"ו דס"ל מב"מ בטיל [ע"ז ע"ג ע"א] וס"ל אפשר לסוחטו אסור. ואיכא דאמרי אף שחתיכה נשארה באסורה, לא נעשית נ' שיצטרך ס' נגדה אלא כנגד אסור שבה, והיא אסורה דאסור שבה לא נפיק כולה ולא אמרינן נעשית נ' אלא למ"ד מב"מ ל"ב, שכך הדין חתיכה שקבלה טעם מאסור אין מינה מוציאה מכלל אסורה, אדרבה היא אוסרת כל מינה, אבל למ"ד מב"מ בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבלה שלא מצינו זה אלא בסיומא ואוסרת כל החתיכות כולן, ולא מחוור דמצינו כן אף בשא"מ בירוש' דערלה [פ"ב] גריסי תרומה שנתבשלו עם עדשי חולין ויש בנ"ט ריבה עליהם עדשים מותר עד כמה רי"ש ברי"ו עד שירבו על הנופלים רבי אומר עד שירבה על כולן, ומסוגין נמי אשמועינן דרבא אמר אפי' לא קדם וסלקו הוי מב"מ וד"א וכו', וא"א בשא"מ לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה מאי אכפת לן בחתיכה שני' שנאסרת סוף סוף לגבי רוטב שהוא אינה מינה ל"צ ס' אלא כנגד חתיכת הנבלה, דחתיכה שני' לא נעשית נבלה לגבי רוטב, אלא ודאי אף בשא"מ אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה.
<h2>דף קח.</h2>
והעקר לענ"ד בבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה מדאו' שכל אסורו כי איתנהו בשר וחלב בהדדי ואם בשל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על בשולו ואכילתו, לפיכך חתיכה שנאסרה מחלב כולה אסור, אבל חתיכה שנבלע בה אסור אחר רבנן החמירו לעשותו כנבלה ולהצריך ס' כנגד כולה... [צ"ל איכא דמייתי ראיה דלא אמרינן חענ"נ בשאר איסורים מע"ז ע"ג ע"א] רבין ארי"ו יי"נ שנפל לבור ונפל שם קתון מים רואין ההיתר כאלו אינו ומים רבין עליו ומבטלין כי אתא רב שמואל ארי"ו ל"ש אלא שנפל קתון מים בתחלה אבל נפל לבסוף מצא מין את מינו ונעור, איכא דמתני אמתניתין יין ביין כ"ש אר"ש ל"ש אלא שלא נפל שם קתון מים אבל נפל רואין היין כאלו אינו ומים רבין על היין האוסר ומבטלין, מאן דמתני לה אמתני' לא בעי תחלה מאן דמתני לה ארבין בעי תחלה, ופשיטא אף אי מתני ארבין ודאי הלכתא כרבין דלא בעי תחלה דאמר רבא בפ' הבע"י [יבמות ס"ד ע"א] אבין דסמכא, וקשי' להו מאי מהני קתון מים בסוף המבטל יין האוסר הלא יין הנאסר כבר נעשה אסור וצריך מים לבטל שניהם, אלא ע"כ לא אמרי חענ"נ בשאר אסורי'. ולא ראי' מהא דאיכא למימר דלא נאסר היין אלא ממשהו, ובמשהו ל"א חענ"נ, ואע"ג דלא אמרינן הכי אלא לענין שלא תאסר אחרות אבל היא עצמה באסור קיימא למ"ד מב"מ ל"ב וביי"נ לכ"ע מב"מ ל"ב, מיהו כיון דמדינא אינו אוסר במשהו רק מחומרא דרבנן, שפיר אמרינן דמים דאתו לבסוף מבטלי' האי משהו, אבל דבר הנאסר ע"י טעם מדין תורה חענ"נ ויש שאומר אפי' נאסר היין בנ"ט המים מבטלין האסור, דלא מצינו חענ"נ אלא בחתיכה שנבלע בו אסור שאינו יוצא ומתערב בשוה באחרות, אבל דברים לחים ונמוחי' מתערבין ונבללים בשוה ואין אומרין שיעשה המעורב הראשון נבלה דידענו שהאסור מתחלק בשוה אפי' לרבנן דר' שמעון... [שזורי בר"ה י"ג ע"א דס"ל אף בדבר יבש אמרינן בילה, ורבנן פליגי עליה אבל בלח בלח מודי דמתחלק בשוה] מש"ה אם יש במים שעור לבטל מהני להתיר היין, וכה"ג אמרינן נמי אם נתערב אסור יבש ביבש חד בחד אין אומרין שיעשה המעורב נבלה אלא כשנתוסף בתערובת חתיכת היתר נתבטל האסור כהא דתנן [תרומות פ"ה] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון סאה תרומה שנפלה לפחות מק' ואח"כ נפלה שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור מקנסא דרבנן ואי' עלה בירושל' דלאו דוקא בתרומה אלא כל אסורי' שרבה עליהן בשוגג מותרים והיינו דומי' סאה דתרומה שאסור אינו מתערב יותר בתערובת ראשון אלא מתערב יפה בשני כבראשון וה"ה בלח בלח והא דפריך [ק"ח ע"א] חלב אמאי מותר חלב נבלה שאני בשר בחלב כדאמרן שחלב בלוע מבשר נחשב כאסור עצמו ויש מי שאומר לח בלח צונן לא אמרינן חענ"נ דהכל מתערב בתערובת האחרון, אבל המתבשל תחלה עם האסור נחשב כאלו כולו אסור משום לתא דבב"ח דלא אסרה תורה אלא בבשול [ער"ן סוף ע"ז]. וכיון דמדאו' ל"א חענ"נ אלא בבב"ח ניחא מה שצותה ת' להגעיל כלי מדין אף שאין כלי מחזיק ס' כנגד דופניו ויורה גדולה א"א להכניס בכלי אחר המחזיק ס', מ"מ המים ראשונים שבאו אל היורה והוציאו הבלוע אין נעשים נבלה ומה שחוזר ונבלע מהם ביורה רובו היתר והרבה מאסור נפלט במים ואם שופכם נשפך רוב אסור שביורה וכשמגעילו שנית יש במים ס' כנגד מעט אסור הנשאר. ומ"מ אין זה ראי' גמורה דלמא עביד לי' גדנפא [ע"ז ע"ו ע"א] או לא הגעילו אלא קטנים, ואפשר כשהגעילו היו המים ברתיחותן ובולעין הכל מדופני הקדרה ואין מפליטין מה שבלעו כל זמן שלא נחו מרתיחותן ודייקינן הכי מדא' [ק"ח ע"א] הב"ע כגון שנפל ליורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פלט סוף סוף כי נייח הדר פלט כשקדם וסלקו. והגרי"צ לא הביא גם אוקימתא דרבא אפי' תימא לא קדם וסלקו הוי מב"מ וד"א ואמרינן סלק מינו כמי שאינו וא"מ רבה ומבטלו והי' ראוי להביא דנ"מ אף לדידן בכל מידי דאסרינן במשהו כטבל ויי"נ כדאי' בהשוכר [ע"ז ע"ג ע"א] כי אתא רבין ארי"ו וכו' ובירוש' דערלה [פ"ב] גריסי תרומה שנתבשלו עם עדשי חולין ואין בנ"ט ריבה עליהם גריסי חולין מין מעורר את מינו, פי' גריסי חולין מעוררין גריסי תרומה שנתבטלו בתוך עדשי' לאסור דהוי מב"מ ופריך ולא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ רואין ההיתר כאלו אינו ואסור שאין בנ"ט בא"מ בטל, הדא אמרה רבה עליהם גריסין מותר. ותו נ"מ בכל אסורי', דהא דאמר רבא מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' מדרבנן קאמר דאיהו גופא אמר מב"מ ברובא, ואי הכין אם נתערב אסור במינו ונאבד הרבה ממנו וא"א לשעורי אי הוי ס' אי חזינן דאיכא רובא שרינן דספקא דרבנן לקולא אבל נתערב מבשא"מ ולא ידעינן אי הוי ס' כנגד האסור ספקא דאו' הוא ולחומרא, ואי אתרמי שנפל אסור לקדרה שיש בו מינו ושא"מ ונאבד הרבה מא"מ דהיתר עד שלא נוכל לשער אי הוי ס', וידעינן שהי' בו רוב היתר ממין האסור, אמרינן נמי סלק שא"מ כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו, דרוב ההיתר ממין האסור מבטל לי' מדאור' והא"מ מותר מה"ת ממילא כיון שהאסור מבוטל במינו, ואף שמדרבנן צריך ס' והכא לא ידעינן אי הוי ס', ספק דרבנן לקולא.
<h2>דף קטז.</h2>
תנן קיבת גוי ושל נבלה הרי זו אסורה, פרשו בגמ' ה"ק קיבת שחיטת גוי נבלה ואסורה, המעמיד בעור קיבה אם יש בנותן טעם אסור, כשרה שינקה מטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מכשרה קיבתה מותר מפני שכנוס במעיה. ופריך והא א"ש גבינות אסרו שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה, הא קיבה גופא שריא, ל"ק כאן קדם חזרה כאן לאחר חזרה דתנן שאל רי"ש את ר' יהושע למה אסרו גבינות גוי', א"ל שמעמידין בקיבת נבלה, והלא קיבת עולה חמורה ואמרו כהן שד"י שורפה חיה, חזר ר' יהושע וא"ל מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה, אבל בקיבת נ' ובקיבת שחיטת גוי ובקיבת כשרה שינקה מטרפה וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה דחלב המכונס בעור קיבה פירשא הוא, כ"ג הגרי"צ ור"ח. ולדידהו הא דקתני בסיפא דמתני' כשרה שינקה מטרפה קיבתה אסורה, נמי קדם חזרה אתמר, דלאחר חזרה שינקה מטרפה נמי קיבתה מותרת דפירשא בעלמא הוא, ולא נשנית לאחר חזרה אלא סיפא דסיפא טרפה שינקה מכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' כלומר כפירשא שבמעי' דמי', וקודם חזרה לא ס"ל כפירשא ואסור כיון שכנוס בקיבה אסורה וכ"כ הגרי"צ לעיל [בשטה דכחל ק"ט ע"א] ברייתא קיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה נשנית אבל האידנא איפסק הלכתא מעמידין בקיבת נבילה דפירשא בעלמא. ואיכא למידק אמאי קתני במתני' קודם חזרה כשרה שינקה מטרפה קיבתה אסורה, ובחזרה נקט בל' טרפה שינקה מכשרה קיבתה מותרת, הול"ל החזרה בהאי ליש', חזרו ואמרו כשרה שינקה מטרפה קיבתה מותרת דהוי כ"ש טרפה שינקה מכשרה דקיבתה היתר גמור, והשתא דתנא החזרה בלישן טרפה שינקה מכשרה קיבתה מותר', אכתי איכא למיטעי ונימא כשרה שינקה מטרפה קיבתה אסורה כיון שבאה מדבר אסור ושמא אי הוי תני החזרה בלישן כשרה שינקה מטרפה קיבתה מותרת הו"א טרפה שינקה מכשרה קיבתה אסורה, דאי שרית לקיבה אתו למיכל מבשרה כדמפרק רבא להכי תני החזרה בלישן טרפה שינקה מכשרה מותר' מפני שכנוס במעיה כפירשא בעלמא שבמעי', וה"ה לכשרה שינקה מטרפה. — ואפשר שהרב נמי ס"ל דסיפא כשרה שינקה מטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה וכו' כולה לאחר חזרה נשנית, ולא הותרה טרפה שינקה מכשרה משום דחשיב פירשא אלא מפני שבא מכשרה וכנוס במעי', אבל כשרה שינקה מטרפה וכנוס במעי' באסורא קיימא שבא מאסור, והא דמתיר הרב תרוייהו ומסיק דפירשא... ובירוש' פ"ק דביצה [גם בע"ז פ"ב] א"ר חייה בר בא בשם רי"ו בראשונה היו אומרי' אין מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת גוי חזרו לומר מעמידין בקיבת נבלה ולא בקיבת גוי, ר' ייס' בשם ר' יוחנן הכין, בראשונה אמרו אין מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת גוי, חזרו לומר מעמידין בין בקיבת נבלה ובין בקיבת גוי ותו אמרינן א"ר יוסי מתני' מסייע לר' חייא בר בא דתנן קיבת גוי ושל נבלה אסורה כמשנה ראשונה, כשרה שינקה מטרפה קיבתה אסורה כמשנה ראשונה, וטרפה שינקה מכשרה קיבתה מותר' כמשנה אחרונה וזה כפסק הגרי"צ.
